תיווך נדל"ן בית הכרם בע"מ נ' בנק הפועלים סניף 782

החלטה

עסקינן בערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א- 1981 (להלן "החוק"). למערערת היה חשבון שמספרו 555519 בבנק מזרחי טפחות בע"מ, סניף 782, שברח' עזה 38 (להלן "המשיב"). החשבון נסגר ביום 19.12.12.

מבוקש להוריד מרשימת שיקים שסורבו באותו חשבון, שלושה שיקים כדלקמן:

שיק מס' 012661 ע"ס 13,350 ₪, אשר הוצג ביום 15.1.13.

שיק מס' 012287 ע"ס 3,300 ₪ אשר הוצג ביום 1.3.13.

שיק מס' 012365 ע"ס 2,900 ₪ אשר הוצג ביום 10.10.12.

המערערת טוענת כי המשיב לא שלח לה התראה כנדרש בהתאם לסעיף 2(א1) לחוק וכנדרש גם בהתאם לתקנה 6 לתקנות שיקים ללא כיסוי, התשמ"א - 1981 (להלן "התקנות"). נטען כי אף שבהתאם לסעיף 10, לא די באי קבלת התראה כדי לבטל הבאת שיק במניין השיקים שסורבו, אין זה הדין במקרה שההתראה אף לא נשלחה.

באשר לשיקים לגופם, מפנה המערערת לכך שחשבון הבנק נסגר עוד ביום 19.12.12 דהיינו השיק הראשון הוצג לפירעון 27 ימים לאחר סגירת החשבון. נטען כי למערערת אין יכולת לשלוט על אי ההפקדה או אי כיבוד השיק, מאחר והחשבון כאמור היה סגור באותו מועד. הדברים יפים בבחינת קל וחומר ביחס לשיק השני אשר הוא ממועד המאוחר בשלושה חודשים למועד סגירת החשבון.

המערערת אינה חולקת על כך שהשיקים נמשכו עוד לפני שנסגר החשבון, אך לטענתה היא עשתה ככל שביכולתה למנוע את המצב שנוצר, עת פנתה לאוחזים בשיקים עובר לסירוב השיקים וקיבלה התחייבות מפורשת כי אלו לא יופקדו, אלא יוחזרו לה. אותה התחייבות ניתנה מאחר והמערערת מסרה לאוחזים שיקים חלופיים או תמורה. נטען כי הצגת השיקים לפירעון, אינה אלא טעות של צד ג' והיא מצדה פעלה בתום לב מלא. על יסוד זה נטען כי היה לה יסוד סביר להניח שהייתה חובה לפרוע את השיקים או להורות על ביטולם. נטען כי ניתן לכלול בעילת "היסוד הסביר"(ר' סעיף 10(א)(3) לחוק), גם טעות או מחדל של צד ג'.

ביחס לשיק הראשון נטען כי המערערת מסרה לאוחז בו תמורה חלופית, עוד עובר לזמן הפירעון והיא ציפתה שזה יוחזר מחמת סגירת החשבון, להבדיל מהחזרתו מחמת העדר כיסוי מספק (א.כ.מ.). עיון בשיק שצורף מלמד כי הוא ניתן לציינג'פלייס בע"מ.

ביחס לשיק השני נטען כי קיבלה מהאוחז בו התחייבות מפורשת להשבתו, לאחר שמסרה גם כאן תמורה חלופית, עובר לזמן הפירעון. בהקשר זה צירפה המערערת לערעור צילום שיקים חלופיים שנמסרו מחשבונו הפרטי של מנהל המערערת מר רונן אדלר (אחד מיום 27.1.13 והשני מיום 27.2.13) וכן העתק התנצלות ששלחה המחזיקה בשיק, "ה.צ.ק עיתונות למגזר הדתי" למערערת, בגין העובדה שהשיק הופקד חרף האמור. אף שעסקינן בשיק ע"ס 3,300 ₪, השיקים החלופיים שהוצגו הם כ"א ע"ס 2,000 ₪. מכתב ההתנצלות הוא מיום 4.4.13. נאמר במכתב כי ניתנו שיקים חלופיים ע"ס 2,000 ₪, ע"ש רונן אדלר וניתנה הוראה להוציא השיקים הדחויים, אך עקב טעות אנוש הם לא הורו לגרוע את השיק בבנק שלהם. בהמשך הוסיפה המערערת והציגה גם תצהיר של מנהל אותה חברה, התומך באמור במכתב ההתנצלות ומבהיר כי השיק הועבר לבנק עקב "טעות אנוש של משרדי". גם כאן נטען כי היה יסוד סביר להניח שהשיק יוחזר מחמת סגירת החשבון ולא א.כ.מ.

באשר לשיק השלישי - נטען כי המערערת פדתה את סכומו באופן מלא ומוחלט למחזיק, מבעוד מועד וטרם לפירעונו כאשר המחזיק בו התחייב שלא להציגו לפירעון. אף כאן השיק הופקד מחמת טעות. גם בהקשר לשיק זה הוצג מכתב התנצלות הפעם מחברת "בסט השכרת רכב" המחזיקה בשיק וזאת מיום 5.4.13. במכתב נאמר כי הנ"ל קיבלה מלוא התמורה מבעוד מועד והשיק הופקד בטעות.

נטען כי הסנקציה של הגבלה על פי חוק, תגרום למערערת לנזק כבד ולא תהא מוצדקת, בהעדר אשם מצד המערערת.

המשיב מתנגד למבוקש ומטעים כי השיקים סורבו מאחר והחשבון עמד במועד הצגתם בחריגה ממסגרת האשראי שאושרה בעבר לחשבון וכן מאחר והחשבון נסגר. נטען כי לא מתקיימת אף עילה מאלה הקבועות בסעיף 10(א) לחוק, המאפשרת גריעת השיקים ממניין השיקים המסורבים. המערערת ביקשה את סגירת החשבון ביום 27.11.12 ובין השאר ביקשה לבטל את מסגרת האשראי בסך 50,000 ₪ שהוקצתה בעבר לחשבון. במעמד סגירת החשבון חתמה המערערת על מסמך בו התחייבה להחזיר לבנק את כל פנקסי השיקים ואת כל השיקים המשוכים על אותו חשבון, בהם לא נעשה שימוש. לגבי שיקים שנמשכו על החשבון וטרם הוצגו לפירעון, חתמה המערערת על הצהרה כי הופנתה תשומת לבה לכך שעליה לפנות לנפרעים בשיקים, על מנת לקבל מהם את השיקים - כנגד תשלום באופן אחר. עוד חתמה המערערת כדלקמן: "כמו כן, הובהר וידוע לנו כי שיק שיוחזר מסיבת "החשבון סגור", יימנה לעניין חוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א- 1981 כשיק שסורב ולאחר סירובם של 10 שיקים לפחות, אנו נחשב ללקוח מוגבל וחשבוננו הנ"ל יוגבל...". החשבון עצמו נסגר כאמור ביום 19.12.12.

בין יום 15.3.12 לבין יום 2.10.12 (כלומר עובר לסגירת החשבון) סורבו שישה שיקים מאחר ולא הייתה יתרה מספקת לכיסויים, בהתאם לתנאי הניהול במסגרת האשראי. לפיכך, ביום 4.10.12 נשלחה התראה בדבר החלת הגבלות. העתק ההתראה צורפה כנספח ג' לתגובה. לאחר מכן, בין יום 10.10.12 ליום 1.3.13 סורבו באותו חשבון ארבעה שיקים נוספים וזאת מאחר ולא הייתה יתרה מספקת לכיסויים והחל מיום 19.12.12 לנוכח סגירת החשבון. בהמשך לאמור נשלחה למערערת ביום 4.3.13 הודעה על החלת הגבלות. גם העתק מהודעה זו צורף כנספח ד' לתגובה (בהתאם להודעה עסקינן בשיקים שהוצגו בימים - 1.3.13, 15.1.13, 29.11.12, 10.10.12, 2.10.12 (שלושה שיקים שונים), 25.7.12, 15.6.12, 15.3.12). עד ליום 3.4.13 סורבו אפוא בחשבון עשרה שיקים, מהם שמונה עובר לסגירת החשבון ושניים לאחר סגירתו. הסכום הכולל של השיקים עמד על 82,000 ₪. המשיב צירף תדפיס עובר ושב של החשבון בתקופה הרלוונטית. עולה אפוא כי לאחר סגירת החשבון הוגשו עוד שני שיקים, הם השיקים הראשון והשני דלעיל.

המשיב מאשר כי ביום 21.3.13 פנה אליו ב"כ המערערת וביקש לגרוע את שני השיקים הראשונים מבין השלושה, ממניין השיקים המסורבים. לפנייה זו השיב הבנק ביום 4.4.13 (אעיר כי עלה בהמשך, שלטענת המערערת, הגיעה אליה התשובה, רק לאחר הגשת הערעור). בתשובה הפנה הבנק לכך שהוא רשאי לסרב לשיק כאשר אין יתרה מספקת בחשבון, או שאין הוא חייב לפורעו בהתאם להסכם עם המושך. העובדה שקיימת סיבה נוספת לסירוב, אינה מוציאה את השיק מגדר שיק שסורב בהתאם להגדרות שבסעיף 1 לחוק. סגירת החשבון במקרה דנן, היא בגדר סיבה נוספת בלבד. נאמר במכתב כי אף אם הייתה טעות של צד ג', הרי עת עוסק סעיף 10(א) לחוק בגריעת שיק מבין שיקים מסורבים מחמת טעות, כוונת הסעיף לטעות של הבנק ולא לטעות של צד ג'. על בסיס זה לא נעתר הבנק לבקשה לגרוע את אותם שני שיקים.

הבנק הדגיש כי מאחר ונשלחה התראה כדין וכן הודעה על תחילת ההגבלה, הרי שאין מקום לקבלת הערעור מטעם של ליקוי בהתראה. ההוראה הקבועה בסעיף 10 (ב) לחוק, מבהירה כי פגם בהתראה, או אי קבלת ההתראה, אינה מהווים עילה לערעור או לגריעת השיקים. לגופם של דברים הודגש כי המערערת חתמה על הצהרה כאמור לעיל ולפיכך הייתה מודעת לכך שאם יתקבלו שיקים, לאחר סגירת החשבון, אלו יסורבו והדבר עשוי להופכה ללקוחה מוגבלת. בין אם שיק מוחזר מחמת העדר כיסוי מספק ובין אם שיק מוחזר מחמת שהחשבון סגור, בכל מקרה נמנה השיק במניין השיקים המסורבים לעניין הוראות החוק. המשיב חזר בהקשר זה על הגדרת שיק שסורב בסעיף 1 לחוק, הקובע שאין נפקות לכך שיש סיבה נוספת לסירוב. הודגש כאמור כי בהתאם לפסיקה, טעות של צד ג' (להבדיל מטעות של הבנק), לא מהווה טעם לקבלת ערעור מכוח החוק. באשר לשיקים לגופם - נטען כי במועד בו הוצג השיק השלישי (על סך 2,900 ₪), עמד החשבון ביתרת חובה בסך 53,868 ₪. הודגש כי מאחר ובין 15.3.12 לבין 29.11.12 סורבו בחשבון שמונה שיקים, מחמת העדר כיסוי - היה מצופה מהמערערת לנהוג משנה זהירות, בטרם תסגור את החשבון. המשיב הפנה עוד למטרת החוק ותכליתו ועל יסוד זה נטען כי לא קמה כל עילה לביטול הבאת שיק זה או אחר, ממניין השיקים שסורבו ודין הערעור להידחות.

במסגרת השלמת טיעון מטעם המערערת - היא לא חלקה על המספר הכולל של השיקים שחזרו (חלקם עובר לסגירת החשבון ושניים לאחר מכן) ולא חלקה על סכום החוב שמצטבר עקב כך. המערערת חלקה עם זאת - לא רק על כך שלא קיבלה התראה, אלא גם על הטענה שזו אכן נשלחה. נטען כי על הבנק לתעד משלוח ההתראה. המערערת מציינת עוד כי אף אם בטפסים עליהם חתמה היה רישום באשר למשמעות שיק, החוזר לאחר סגירת החשבון - מוכחשת הטענה כי המערערת קיבלה הסבר מפורט על כך. נטען כי המערערת הייתה חסרת אונים - מקום בו לא יכלה לבצע הפקדה לחשבון מחמת סגירתו ומנגד הוגשו שיקים שנמשכו עובר לסגירת החשבון וזאת חרף העובדה שמסרה לאוחזים בהם, שיקים חלופיים ואף קיבלה התחייבות כי אלה לא יוצגו. עת שהבנק ציין כי המקרה לא יכול לבוא בגדר סעיף 10(א)(1) משום שהפסיקה פירשה שהטעות הנזכרת שם, היא טעות של הבנק ולא של אחר, טענה המערערת כי החלופה המתאימה מצויה בסעיף 10(א)(3), לפיו ללקוח היה יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהייתה יתרה מספקת בחשבון או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו.

הכרעה:

הצדדים הסכימו כי תינתן הכרעה ללא דיון ועל יסוד הטיעונים דלעיל. לאחר עיון בחומר שהוצג שוכנעתי כי באשר לשיקים השני והשלישי, אכן ביסוד הפקדתם עומד מחדל של צד ג', בעוד המערערת מצידה פעלה כמיטב יכולתה למנוע המצב שנוצר. כאמור ביחס לשיקים אלה, הוגשו מסמכים מטעם מציגי השיקים, המאשרים כי קיבלו תמורה מלאה ואף התבקשו שלא להציג, את השיקים לפרעון, אך עקב מחדל/שגגה - אלה הוצגו חרף האמור. אומנם הפסיקה הרווחת קובעת כי בגדר ה"טעות" בעילה שבסעיף 10(א)(1) לחוק ("הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת טעות"), תבוא טעות של הבנק ולא טעות של אחר ואומנם קיים קושי מילולי לבטל הבאת שיקים אלה ממניין המסורבים - גם על בסיס העילה שבסעיף 10(א)(3) לחוק ("ללקוח היה יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהייתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם איתו") - אך חרף זאת עולה כי עת שוכנע בית המשפט שהותרת השיקים במניין המסורבים, לא תועיל למטרת החוק, נמצאה הדרך (בין על ידי שילוב שתי החלופות הנ"ל ובין על ידי פרשנות מרחיבה להוראות כל אחת מהן) - לגריעתם.